דמעות עמדו לי בעיניים השבוע.

זה קורה לי לפעמים, שדבר מה שמתרחש אצלי בחדר העבודה גורם לעיני להתמלא דמעות.

הגיע זוג חדש. שניהם נושקים ל 40, מלאים תקווה, מלאים צלקות.
מצאו זה את זו ומרגישים שהפעם זה זה! מאוהבים.
אהבה חדשה ומבטיחה. מאוד רוצים לבנות חייהם יחד. יש כבר ילדים, לא שוללים ילד משותף.

מגיעים בגלל תסמונת שאני קוראת לה "תסמונת המוניטור המשתגע". רגע הם בעננים, חבוקים עם פרפרים בבטן ובלב, שניה אחרי זה מתרסקים, מלווים במחשבות "למה אני צריך את זה בכלל" וגם "כולם/כולן אותו דבר" והכי קשה "את הכאב הזה אני לא מוכנ/ה יותר לסבול".

הוא אומר "כל מה שאני רוצה זה לקחת את הנסיכה שלי ולהפוך אותה למלכה, איך זה שאני לא מצליח? מה היא לא מבינה??"
היא אומרת "אין כזה דבר נסיכים ונסיכות, תפסיק להבטיח דברים כאלה, כל מה שאני רוצה זה חבר טוב ואמיתי שמבין אותי, מה הוא לא מבין…"

לעיתים מאוד רחוקות מגיע זוג בשלבי הקשר הראשונים. לרוב מגיעים זוגות כשכבר המשבר ממשמש ובא, לעיתים מאוחר מידי וכבר לא זוכרים למה בחרו זה בזה, למה היחד כדאי. לפעמים כל כך הרבה זמן התרחקו, שהפערים עצומים והגשר אחד אל השני ארוך מאוד.

אני מתמלאה שמחה והדמעות מציפות את עיני, אני מודה להם ומבקשת שיגידו תודה לעצמם, שהגיעו בשלב הכי נכון לייצר את הזוגיות שמגיעה להם.

השלב שבו עדיין כל כך אוהבים, שכל הסיבות 'למה אני איתך' עדיין פועמות ונוכחות, זה הזמן האידאלי ללמוד על הרצונות, התקוות והאמונות שלהם, מה גורם להם אושר, מה מכאיב להם, למה הם בחרו זה בזה, הסיבות שמתחת לפני השטח, תמיד הן שם וצריך לדעת מה הן כדי להיזהר לא להכאיב.

מתהליך כזה אפשר לצאת יחד שלובי ידיים עם כל הידע שיתמוך בבניית קשר זוגי מלא שמחה ושלווה, תשוקה, חברות וביטחון.

הם יוצאים מפגישה ראשונה יד ביד, מחויכים. אני יוצאת מאושרת, על המתנה הגדולה לעסוק בדבר הכי מספק בעולם!!!