מחדר היעוץ –

"הוא בכלל לא רואה אותי. אני מנסה לעשות הכל, גם לטפל בשלושה ילדים, גם עובדת כל יום 8 שעות וגם שהבית לא יראה כמו סדום ועמורה" אומרת אדווה ודמעות מציפות אותה.
"אני עושה הכי טוב שאני מצליח, היא לא מעריכה את זה בכלל, אני עובד 10 שעות ביום, יוצא מהבית עוד חושך, חוזר הביתה בקושי מצליח לראות את הילדים, הם כבר בדרך למיטות, ואני עוד מנסה לצאת לריצה פה ושם כדי לא להפוך לבטטה". אורן מתוסכל ואובד עצות.

בפגישה הראשונה הם הגיעו עם תלונה שחוזרת על עצמה אצל המון זוגות מתוסכלים.

צד אחד מרגיש שהוא מתאמץ נורא ולא רואים אותו, צד שני מרגיש שהוא עושה המון ולא מעריכים אותו.
למעשה, שניהם רוצים להצליח למצוא את השלווה שלהם יחד, ומרגישים במבוי סתום, עד שאחד מהם מתחיל להרגיש "בשביל מה אני צריך את זה בכלל?" ומשם ההתדרדרות לפרידה עלולה להגיע.

כל מה שצריך במצב הזה הוא להכיר בעובדה שיש לכל אחד מהם צרכים רגשיים בסיסיים שאינם מסופקים.
הויכוח איננו על הלוגיסטיקה של מי עושה מה. הויכוח ביניהם יושב על צורך בהכרה הדדית, בהתבוננות נדיבה של שני אנשים שרוצים שבת/בן הזוג יראה ויעריך את המאמץ, את הניסיונות האמיתיים להחזיק בית, ילדים, קריירה, חיי חברה, ספורט מידי פעם וזוגיות אוהבת, ושזה לא קל, אבל לעשות את זה יחד, תוך הכרת תודה ותמיכה הדדית עושה את זה הרבה יותר שווה ומספק.

לאחר חמש פגישות אדווה ואורן יודעים לראות ולהעריך שכל אחד מהם באמת משתדל לעשות ככל יכולתו, הם מבינים שמותר לפעמים לנוח, ומפנים זמן לעצמם, כל אחד לחוד, וגם יחד.

השיחות ביניהם אינן מסתכמות ב"תביא את הילד מהגן" "נגמר החומוס אין מה למרוח על הלחם".
הם למדו לשאול זה את זו "אני רואה שאת עייפה, רוצה חצי שעה לעצמך?" "איך היתה הישיבה היום? המנהל הבין את עמדתך?" שיחות שרואות, מקשיבות ומביעות השתתפות והכרה במה שעובר על כל אחד מהם בפנים, בתחושה, בחוויה הרגשית.

אני מתבוננת בהם ארבעה חודשים מאז שהכרנו, ואני רואה זוג מחוייך, עם הומור פרטי, היא נשענת עליו כשהם מספרים איך הם מתמודדים יחד עם עניינים של חינוך ילדיהם, עם הכנות למעבר דירה בקרוב.
יודעים ומצליחים לייצר הסכמות גם בנושאים של מחלוקת, שמחים שיש לצידם חבר למסע.

באהבה,

דורית אבן שרון

יועצת לזוגיות מאושרת