מונוגמיה – פעם זה היה מערכת יחסים אחת לכל החיים, היום זו מערכת יחסים עם אדם אחד בכל פעם (-: (אסתר פרל בהרצאותיה חוזרת על כך)

איך קרה שפעם החזיקו מעמד זוגות "עד שהמוות הפריד ביניהם" והיום מפרידים ביננו כל כך הרבה דברים?

בעידן בו חיינו בקהילות ובשבטים, כפר שלם היה מספק את צרכינו.

היום אנחנו מבקשים למצוא באדם אחד את המענה להכל.

אדם אחד צריך לתת לנו יציבות, מעמד חברתי, ביטחון כלכלי, זאת בנוסף לכך שיהיה חבר הכי טוב, איש סוד, פרטנר אידאלי לסקס, והורה מעולה לילדינו.

שנינו מביאים לקשר את הרגשות, הרצונות, השאיפות, החרדות, הפחדים, ואני מצפה שהפרטנר שלי יגרום לי להרגיש רצוי וקיים, חשוב ובעל ערך, בטוח יציב ושייך.

על מנת לספק את הצרכים כולם, עלינו להסכים להפגין את הפגיעות שלנו. וכאן טמון מחסום שיש למצוא את הדרך להשתחרר ממנו.

אם לא אוכל לבטא בדרך ישירה ופתוחה את הצורך שלי בהקשבה, בחיבוק, בעצה לא שיפוטית, ובעיקר באהבה, לא אתן לאף אחד להתקרב אלי באמת.

וממרחק אי אפשר לאהבו, אי אפשר לייצר אינטימיות.

אנחנו רוצים זוגיות מאושרת, נצטרך להתמודד עם הצורך בשליטה, הצורך בשלמות, הצורך בעליונות, לוותר על כל אלה ולהסכים להיות גם נבוך, מבוהל, מבולבל, נסער או מבוייש.

כמו שד"ר ברנה בראון אומרת, הדרך לתחושת ערך יציבה בקשר עוברת תמיד דרך ההסכמה להיות מושלמים כמו שאנחנו. עם כל מה שיש, מה שאין ומה שהיינו רוצים להיות.

כשנצליח להכיל את המבוכות והבושות של עצמינו, נהיה מכילים גם עבור בת/בן זוגנו, ומשם הדרך ל"באושר ואושר עד עצם היום הזה.." כבר נראית באופק.

באהבה וענווה, רק כמו שאני (-:

דורית אבן שרון

יועצת לזוגיות מאושרת