אז למה לא אכפת לה מה אני מרגיש? הוא שואל אותי.

יובל הוא מהנדס מכונות מוכשר, נשוי לקרין כבר 6 שנים. הוא מבין שחייבים לעשות משהו כדי לא להיות עוד אחד מהזוגות שהסטטיסטיקה תפסה אותם לא מוכנים. לכן הגיע לייעוץ זוגי.

הוא מספר שקרין יוצאת לסופ"ש עם שתי חברות, אחת רווקה ואחת גרושה טריה. הוא מרגיש שקשה לו להתמודד עם החשש שהחברות "ההוללות" ישפיעו עליה.

גם ככה היחסים בבית קצת מרוחקים, והוא מרגיש שהיא מתעלמת מבקשתו שלא תיסע. אולי מנצלת את ההזדמנות לבדוק את האפשרויות שמחכות לה בחוץ…

אמרת לה מה אתה מרגיש? אני שואלת, ברור, אמרתי לה שאני מרגיש שהיא לא צריכה לסוע! שהחברות האלה לא מתאימות לה ושיש מספיק נשים נשואות בין החבר'ה שלנו…

למעשה יובל לא באמת הסביר לה מה הוא מרגיש. הוא הסביר לה מה לעשות ומה לא לעשות, לפי מיטב הבנתו, אבל החסיר את החלק החשוב ביותר בכל הדיאלוג.

כאשר פנה אליה בחדר הייעוץ, ביקש להגיד לה מה מפחיד אותו, כיצד האפשרות שתמצא עניין בגבר זר מכאיבה ומשתקת אותו, כמה הוא מתגעגע לבילוי משותף רק היא והוא, שמאז שאורי נולדה הם לא מצאו לו זמן.

פניה של קרין נרגעו מהמתח שהיה בהם בעת העמידה על זכותה "לנסוע לאן שבא לי ועם מי שבא לי". היא ראתה בפניו של יובל את הילד הקטן שאיבד את אבא שעזב לטובת אשה זרה. הושיטה לו יד והבטיחה שיחשבו יחד איך לעשות את זה בהקשבה כל אחד לצורך של האחר.