אמא חורגת היא מכשפה רעה!

כשחושבים על הדמות המיתולוגית של אמא חורגת, היא תמיד נושאת דימוי של מרשעת. באגדות של כל הנסיכות, בסרטי הוליווד ובוליווד, בסיפורים העממיים, אנחנו מיד מציירים בעיני רוחנו דמות של אשה רעה, קרת לב, אטומה לצרכי הילדים החורגים, מרוכזת בעצמה ובצרכיה שלה.

למה זה כך? ויותר חשוב, איזה חלקים מהמציאות מרכיבים את דמות האמא החורגת המרשעת?

האם אמא חורגת שאיננה קשובה לצרכים של ילדיו של בן הזוג שלה, היא באמת מרשעת חסרת לב?

אני רוצה להסביר את הסטריאוטיפ הזה, על מה הוא מבוסס, והכי חשוב, איך להתמודד כאשר נכנסים למערכת יחסים פרק ב', ויש ילדים שהופכים אתכם ל"הורים חורגים"?

נתחיל משלב ההתאהבות..

התאהבות מארגנת לנו פיצוץ אדיר של כימיה כיפית בתוך המוח.
כאשר זוג מכיר ומתאהב, עולה רמת הקורטיזול, הורמון מעורר, עולה רמת האוקסיטוצין מה שגורם להרגשת האהבה.
בו בזמן שסרוטנין יורד וגורם לפחות שלווה ושקט ויותר אובססיביות.
הדופמין עולה כשנמצאים יחד, ומייצר חוויה של עונג וסיפוק רגשי זה מעצים את הדחף להיות יחד כמה שיותר.

הרצון ההדדי מייצר יותר תחושות של קרבה, הכרה ושמחה, מה שמגדיל עוד יותר את הרצון לזמן משותף, חוויית היחד ממלאה באנרגיה, מעצימה כל אחד מבני הזוג, ומייצרת געגועים הדדיים בכל רגע בו לא נמצאים יחד. כך נוצרת גם תחושה של תלות (הוא רוצה להיות איתי כמו שאני רוצה להיות איתו?)

רמה של מחוייבות לקשר נוצרת מתוך תחושות אלה.
התאהבות אפילו מעצימה את תחושת הערך העצמי והביטחון.

כל אלה מביאים אותנו לסף גבוה מאוד של הנאה והתרוממות רוח, וגם של פגיעות ורגישות.

בהתאהבות אנחנו מצפים ציפייה עתיקה (ונורמלית) שיבינו אותנו, יראו אותנו ויספקו את צרכינו כמו שההורים שלנו עשו (או היו אמורים לעשות) כשהיינו ילדים.

כל זה עובד מעולה במצב ששני בני הזוג הגיעו לקשר ללא ילדים.
הכימיה הזאת מיועדת ליצירת הקשרות ומשפחה חדשה!

אז מה קורה בפרק ב', כאשר יש ילדים לאחד הצדדים, או אפילו לשניהם?

אנחנו עלולים להרגיש שהצרכים של הילדים בנוכחות הורית, מתנגשים בצרכים שלנו כזוג.

למעשה, עד כמה שזה עלול להשמע מקומם, זוגות רבים בפרק ב' מגיעים ליעוץ זוגי כי מוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיים ופגיעות שקשורים בנסיבות אלה.

לדוגמא:

אם אני מתאהב באשה שיש לה 2 ילדים, היא מקדישה להם המון תשומת לב ואני מרגיש שהיא "שוכחת אותי". הצרכים הרגשיים והפיזיים שלי לא מתמלאים בקצב שאני זקוק, וזה יוצר תסכול ומחשבות ש"זו לא האשה המתאימה לי".

אם אני מאוהבת בגבר ש 3 פעמים בשבוע נמצא עם ילדיו ובזמן הזה הוא לא זמין לשיחות ארוכות ויציאה לבילוי, אני מרגישה בחסרונו, הקוקטייל של קורטיזול, אוקסיטוצין ומחסור זמני בדופמין מייצרים לי חוויה לא נעימה של כמיהה שאיננה מתממשת.
אני מרגישה לא חשובה, לא נראית ולא קיימת עבורו כמו שהייתי רוצה.

אז בעצם, מה שקורה לנו כשאנחנו נכנסים לקשר פרק ב', שהמקום של הילדים בחייו של הורה, מתנגש עם הצרכים המיידיים של המאוהבת הטריה.

מתעוררת קנאה (נורמלית וטבעית) בילדים, בחשיבות שלהם לאביהם, בזמן שהוא מקדיש להם, בתשומת הלב שהם מקבלים ממנו.

אם הקנאה הזו מדוברת, עולה על סדר היום, מקבלת התייחסות, בדרך של שיח פנימי ושיח זוגי שלא מאשים ומגנה, שנותן מקום והכרה לתחושות, יש סיכוי לייצר מערכת יחסים יציבה ותומכת עם הילדים.

אם הקנאה הזו מוכחשת, מושתקת, לא מקבלת לגיטימציה, נוצרים דפוסים לא נכונים של ניסיון לקבל הכרה ומקום בדרך של מניפולציות, בהפעלת מנגנונים תוקפניים או קורבניים, ואז מתוך המצוקה וההזדקקות יוצאת "המכשפה הרעה".

וזוהי על קצת המזלג האמא החורגת, שיש לה בכל יום מחדש את ההזדמנות להפוך ממכשפה רעה, לפיה טובה.