הרגשתי שכל הדם נעלם לי מהגוף. התחלתי לרעוד. התיישבתי ולא יכולתי לעמוד.

הבנתי בשנייה למה תמיד כשצריך לבשר למישהו משהו קשה, מבקשים ממנו קודם כל לשבת. כי הרגליים לא מצליחות להחזיק אותך, אתה פשוט קורס.

לא יכולתי להכחיש את העובדות. הן הופיעו מילים מילים, ברורות ולא משתמעות לשום דבר אחר. הודעה אחרי הודעה על המחשב בחדר העבודה שלנו.

אפילו לא יודע מה חיפשתי, ולמה נזקקתי לפתוח את תיבת המייל שלה, נדמה לי שרציתי את הכתובת של סוכן הביטוח או משהו כזה.

ככה מספר נתי בפגישה הראשונה שלנו, כשהוא מתאר את הרגע בו התברר לו בהפתעה גמורה שלמירה יש מאהב.

נתי ומירה הגיעו יחד. הם יושבים בשני קצוות הספה, כל אחד נוטה בגופו אל משענת הזרוע האחרת.

אני מתבוננת בנתי, העצב והכאב ניכרים בסנטרו הרועד, בעיניו המבריקות מדמעות.

מירה עדיין שותקת. מלאה תחושת אשמה, צורך להצדיק, פחד לאבד, מצוקה ענקית שקשה למצוא לה את המילים. המון כאב גם בצד שלה.

במהלך הזמן נתי ומירה מצאו אט אט את המילים המתאימות לספר את סיפורם.

דיברו על השתיקה שהיתה ביניהם שנים, על הצורך להיות נראים, מורגשים, מחובקים, ועל כך שלא מצאו את הדרך זה אל זה, למרות האהבה שהרגישו שהיתה ביניהם.

השאלות הקשות – האם אפשר לסלוח? האם אפשר לשכוח? האם אפשר להמשיך הלאה? האם נכון להתעקש על הזוגיות הזאת? אולי נכון יותר לפתוח דף חדש עם מישהו שלא הכאיב לי?

האם כשנלך לזוגיות אחרת באמת נהיה דף חדש? האם יש אפשרות לשים מאחור את הכאבים האלה?

ומה אם לא? האם יש סיכוי שכאב הבגידה החד והמפרק לא יעלם לעולם?

שאלות רבות, גדולות, מפחידות שנשאלות באומץ פעם אחר פעם אצלי בחדר.

בזכות מחוייבות עמוקה ורצון עז, נתי ומירה הצליחו להחלים מהפצע הכואב שנפער ביניהם.

הם זכו בזוגיות קרובה יותר, חשופה יותר, בלי חורים של שתיקות, עם ביטחון וידיעה ברורה שיש להם פרטנר אמיתי ונוכח.

שהם חיים עם האדם שאיתו הם יכולים להיות הכי כנים, אותנטיים וגלויים, והוא לא יבהל, לא יברח ולא ישאיר אותם אף פעם לבד.

ימים רבים של אהבה וחיבוק עוד נכונים להם.

וגם לכם (-:

באהבה, דורית.